עץ הצפצפה
את עץ הצפצפה נטענו בפינה הימנית של חדר האוכל הישן. העץ גדל מהר והפך חזק וגבוה – כל-כך גבוה, שהיה צריך לגזום אותו לעתים תכופות. במקום נטיעתו היו משבי רוח מכל הכוונים, ועליו השמיעו צפצוף בכל פעם שהרוח נשבה דרכם.
העץ הזה נולד במשתלה הראשונה של הקיבוץ ( מול הכביש העיראקי); הוא גדל שם יחד עם שתילי עצי תאנה, חרוב, צפצפה ועוד.
שתלנו אותו במקום המרכזי ביותר בקיבוץ, והוא הפך ללב הקיבוץ, עֵד לכל האירועים שקרו – החתונות, המסיבות, הסרטים, שיחות הקיבוץ ותחרויות העפיפונים שנערכו בצִלו.
הילדים נהגו לבוא עם צִביה, הגננת, לשבת בצל העץ ולהקשיב לצפצופי עליו.
הם היו מרימים את ראשיהם כדי לבדוק האם העפיפון האדום עדיין תפוס בענפי הצמרת הגבוהה.
עברו שנים, והעץ צמח לתפארת. יום אחד הוחלט לכרות אותו. ענפיו נוסרו, גזעו נלקח, אך הוא המשיך להילחם על חייו- ושתילים קטנים צמחו מבין שורשיו והופיעו מתוך הדשא.
מכסחת הדשא הייתה עוברת עליהם, ושבוע אחר כך הם שוב היו מופיעים!!
כך נלחם העץ על חייו זמן רב, עד שלבסוף הוכנע.
כמה חבל על עץ הצפצפה!
כמה חבל על עץ הצפצפה!
