תמיר רז, ילד בגן כלנית זמן הפיגוע
בליל הפיגוע הייתי עם ההורים שלי בנופש באילת, הייתי אז בן חמש בערך. ההורים שלי ידעו כבר בלילה שהיה פיגוע במצר והזמינו מקום בטיסה חזרה מאילת.
למחרת בבוקר הגענו למצר. לפני שהלכתי לגן כלנית אמא שלי סיפרה לי שאיציק דורי נפגע. כשהגעתי לכלנית איילה סיפרה לכל הילדים על מתן ןנועם ועל אמא שלהם.
אני זוכר שהייתי איתם מעט זמן בגן, אבל אני לעולם לא אשכח אותם. הם היו ילדים מאד חיוביים ואני מאמין שאם מתן היה היום בחיים הוא היה נבון ותלמיד טוב.
הרצח פגע לי בלב. היה לנו משחק ששיחקנו בגן כאילו היינו משפחה מטורללת. אני הייתי אחד הילדים מתן היה האבא ונור היתה האמא , עומר כהן היה הכלב ומור ועידו היו האחים שלי שכאילו הציקו לי , זה היה כיף של משחק. נועם עוד שיחק עם הקטנים. אם היה אפשר לחזור לעבר ולהכנס למוח של הרוצח ולשנות לו את המחשבות…אבל רצח זה רצח ואין מה לעשות.
בשנה הראשונה לאחר הפיגוע פחדתי נורא כי לא ידעתי האם זה יכול לקרות שוב. אבל כששמו את הגדר החשמלית ידעתי שאנחנו יותר בטוחים ושאפשר לסמוך גם על אלה ששומרים עלינו – על אביק על איתן וכמובן גם על אבא שלי, כי אני יודע שאפשר לסמוך עליו.
איציק היה מארגן טיולי “אקסטרים”. הוא ידע למצוא את המקומות הכי טובים. הטיולים שלו היו פשוט… יש לנו בבית הרבה תמונות מהטיול שאבא שלי עשה עם איציק בחו”ל.
הרוצח ניסה להרוס את מצר והשאיר לנו אבל גדול. הקיבוץ אמנם השתקם אבל האנשים לא.
פצע יכול להחלים , אבל חור בלב – לא.
