אילה יחיא, הגננת של גן כלנית בו התחנכו נועם ומתן אוחיון ז”ל:
חמש שנים…. הסתיו המתקרב, אוקטובר מוביל לנובמבר, מסיק הזיתים, יום הזיכרון לרבין.
כמו הליכה בתוך מסדרון מוכר, אך מעיק, שהפך כבר לשגרה- לחלק ממך. רק שכל שנה מחדש, בודקת, מחשבת ומתפלאת: עברו כבר חמש שנים? עברו רק חמש שנים?
זה לא שבמשך השנה, לא חושבים ולא נזכרים: מדי פעם, עיניים מופתעות ומאושרות של ילד, ליד לוח בגן. ילד, שגילה את יכולתו לקרוא לבד, מחזירות אותי אל מתן – הילד המתולתל, המבריק והחכם, שהיה בגן רק לשלושה חודשים. כמו היה זה אתמול, אני רואה אותו עומד מול הלוח, מנסה לקרוא כותרות, מצליח, מסובב את ראשו אלי ושנינו מחייכים: “קראתי לבד”, הוא אומר באושר.
לעיתים, אם ילד ישבש ויאמר אייה במקום אילה, מיד מול העיניים, נעם: יפה, עם שער שחור, חלק ומבריק, שולף בבוקר עם כניסתו, את המוצץ מהפה, כי הוא צריך להגיד לי משהו, ועם המוצץ, בלתי אפשרי להבין. אפילו מהמוצץ לא הספקנו לגמול את נעם, והרי אנחנו עוזרים לפעמים לגמול ילדים ממוצץ!
והדובי שמוסתר עמוק בארון הבגדים שלי, הדובי שבעצת הפסיכולוגית, לקחתי הביתה, כדי שמשהו ממתן ונעם יישאר לי. אף פעם לא אדע של מי הדובי, של נעם או של מתן. היו שניים זהים כאלו, כי אמא שלהם רביטל הנמרה, המדהימה, דאגה שהכל יהיה כפול ובדיוק אותו דבר. אוי ואבוי אם הם יקנאו או יריבו. יומיים לפני הרצח, בשיחה שהייתה בינינו, ניסיתי להרגיע: לא נורא אם אחים רבים, מי לא רב?! גם אצלי רבים. לא סוף העולם!
אחרי יומיים, באמת הגיע סוף העולם. ועוד סוף אכזרי כזה, שעד היום, חמש שנים אחרי, קשה להבין ולעכל.
מליל העשירי לנובמבר ההוא, כשנודע לי מה קרה ומי נרצח, ושהבנתי שאני ומשפחתי צלחנו את הזוועה (בערך), ידעתי שחובתי ותפקידי הוא לעזור ולהעביר את ילדי הגן, הצוות וההורים את הסמבטיון הזה. לחזור מהר לשגרה ולחיים. לעזור ולאפשר לכולם לעבד את הזוועה, להתמודד ולצאת ממנה, עם כמה שפחות נזק. המשאלה שלי הייתה, שילדי כלנית יהיו כמו כל ילדי הגנים בעולם. אני זוכרת, שמספר ימים לאחר הפיגוע, נסענו עם הגן למופע מוסיקלי לילדי גני המועצה. “טריו אינדיו” – מוסיקה דרום אמריקאית סוערת ומקפיצה. ואני כל המופע, בחושך באולם, כל הזמן נאבקת בדמעות, מסתכלת על ילדי “כלנית”, כמו פולניה טובה, בודקת ומשווה: הם רוקדים כמו כולם? שמחים כמו כולם? אולי פחות? כמה פחות?
אחר כך, במשך שלוש שנים, זכינו ביעל ובתמר של איציק. כך היה הפיגוע חלק מהגן. כל הזמן חיים על ציר של זיכרון הזוועה מצד אחד, ושגרה וחיים נורמליים מצד שני.
היום, כשיעל כבר ב”חורש”, לא ילדת גן, אלא תלמידת בית ספר- בכתה ב`, אני חושבת שהפיגוע הוא חלק מחיי הגן, כמו שהוא חלק מחיי מצר. הגן הוא הרי חלק מהקהילה. אבל עמוק בתוכי, אני יודעת שזה לא רק זה.
העשירי לנובמבר שמתקרב, תמיד יגרום לי לחוש, שגם אם כצוות חינוכי, ניצחנו והצלחנו ואנו מקיימים חיי “גן נורמלי”, תמיד, חלק מאיתנו יהיה האובדן שחווינו באותו לילה נורא.
במיוחד יש בי תחושת אחריות לזכור ולהזכיר את נעם, מתן ורביטל, שהיו איתנו רק שלושה חדשים. כל כך מעט זמן זכינו בהם. זמן קצר כל כך הם זכו לחיות בעולמנו.
יהי זכרם ברוך.
