ערב ראש השנה, ספטמבר 2015, קבוצת גן חוגגת 60.
יובל ברא”ס בן הקבוצה מספר:
בקשו ממני לכתוב משהו, קטן, על קבוצת גפן – והאמת יש לי מה לספר, על חיים בקיבוץ מתהווה, חדש.
אנחנו, בני מצר הראשונים, אמורים לספר ולספר את קורותינו פעם, את שחווינו כילדים בתקופה לא רחוקה כל כך, אבל שונה לגמרי!
לפני ארבעה ימים, הרמתי כוסית לשנה החדשה עם הותיקים של מצר וראיתי את התרגשותם כשביחד נזכרנו בתקופת התחלת הקבוץ. זו היתה לטעמי תקופת ילדות נהדרת ומענינת!
הרגשתי מחויבות, לספר לילדים של היום, על החיים שלנו אז, שהחיים שלנו כילדים, כקבוצה הראשונה של ילדי הקבוץ החדש, היו שונים לגמרי מהחיים של חברת הילדים היום.
היום יש ״הקמה״ אולי, אבל ״השכבה״ כבר אין, עבר מהעולם.
נתחיל בכך, שכדי לא להפריע להורינו (הנאיביים…) בעשייה הקבוצית, בבניית האידיאל, בשינוי העולם,
״הפרענו״ להורים שלנו רק שעה וחצי ביום. ב״הקמה״ היינו הולכים ל״חדר״ של ההורים, כי לא היו מגורים של יותר מחדר, והמושג נשאר אצל חלקנו עד היום. שתינו תה ויצאנו החוצה לשחק עם יתר הילדים כי לא היה מה לעשות ב״חדר״ של ההורים והיה משעמם כי לכולם היתה אותה כוננית, לכולם היתה אותה כורסה מרצועות פלסטיק שזורות – אצל ההורים שלי, אבא שלי נמנם בכורסה היחידה…
מחוץ לחדר ההורים היו החיים האמיתיים, שלנו הילדים: היה גם לנו קיבוץ קטן, שכל יום כל אחד היה מביא את הצעצוע היחיד שלו וביחד הקמנו לנו קבוץ, ממש כמו האידיאל.
הערב היה יורד והיה מגיע זמן ה״השכבה״ ( איזה מושג נוראי, מזכיר לי תפילת אשכבה…) והיינו הולכים חזרה לבית הילדים לשתות שוקו, ללבוש פיג’מות, לשמוע סיפור וללכת לישון. לא סתם הלכנו לישון: ההרדמות היתה חובה כי המשכיבים/ה צריכים להספיק להגיע לעשייה הקיבוצית..
הייתה לנו מורה (ז״ל) עם חצאית צרה עד מתחת לברכיים שהיה נהדר לשגע אותה ולברוח, מהר מאוד הבנו שאיננה יכולה לרוץ עם חצאית כזו…
לחדר האוכל, אסור היה לנו להיכנס – זה מקום למבוגרים בלבד, אסור להפריע להם…..
בבקרים היינו מטיילים בקבוץ: במטבח לבקר אמהות שעבדו שם, ורואים איך מישה הורג תרנגולות ומנקה אותן, איך מרתיחים את החלב מהרפת בסיר הגדול…איך שנאתי את הריח הזה! היינו מבקרים את ההורים שלנו עובדים, בבגדים כחולים כולם, את אבא שלי ומיקה במוסך, את לואיס במסגרייה, את אריה תופר, את שייה מגהץ, את אמא שלי ואיצ׳ה בלול והיינו מנקבים ביצים ושואבים את התוך לפה… את חנה במרפאה, מאיר במספוא, מרטין ועוד ברפת, פסח וראובן ומישה בפלחה, יאיר ופני בגן הירק, זיגי בבננות, קוקה וטולי בהנה״ח, ועוד הרבה טובים ואחרים שאני לא זוכר…הערצנו את ההורים שלנו, את המבוגרים ורצינו לעזור בעשייה הקיבוצית…
כדי שלא יהיה ספק, כשהיינו ילדים לא היה מחשב, לא היה טלפון סלולרי, לא היתה טלויזיה – פשוט כי עדיין לא הומצאו…
בגיל יותר מבוגר, כיתה ה׳, הרשו לנו, פעם בשבוע, להקשיב לסיפור מתח בהמשכים ברדיו. פול טמפל. יושבים היינו סביב הרדיו ומקשיבים ביחד ואיזה מתח,….איך אפשר להירדם אחר כך?
מה עוד היה לנו שאין היום?
לא היו דברים פרטיים כלל, כמעט לא היתה רכושנות, לא טיפחו בנו רגש רכושנות:
היה לנו זוג נעליים אחד, לכולם אותו סוג נעל, גבוהה מעור חום עם סוליה מעור שעושה רעש כשהולכים…
התחתונים והגופיות היו משותפים: לכולם אותו הדבר…
בלעתם פעם כף של שמן דגים? אנחנו כן! כל יום אחרי המקלחת היינו עומדים בשורה בתחתוני כותנה לבנים וגופיות סבא מכה לבנות, וכל אחד היה חייב לבלוע כף שמן דגים…כדי שנגדל…
כשאנחנו היינו ילדים, לא היה תאריך פג תוקף על מוצרי חלב: היינו זורקים אותם כשהיינו מרגישים שהחמיצו…
בריכת שחיה לא הייתה אז במצר, היו לוקחים אותנו בטרקטור לבריכה במענית…
לנו היה בבית הילדים ״שמרטף״ ולכם אין! איזה כף היה לנו, היינו בוכים בלילה: שומרת! והיא היתה מגיעה במקום אמא….
בימי ראשית הקבוץ, המטרה הייתה שנגדל להיות קיבוצניקים סוציאליסטים שדוגלים באחוות עמים וכך גודלנו. הרצון החזק של כל אחד היה להיות בעולם המבוגרים, לתת כתף לבניית החברה החדשה – רק אחר כך טופחו הרצונות האישיים של כל אחד.
הבטנו בהערצה על ה״ותיקים״, כולה בני 30…. התמזל מזלנו שנשואי ההערצה שלנו היו אידיאליסטים, בעלי חזון, צנועים וחדורי מוטיבציה לבנות חברה חדשה, אחרת. דוגמה לקחנו מהמבוגרים שהיו אז, הותיקים של היום. מהם למדנו מהי אחריות, מהי סמכות, מהי צניעות, את אהבת האדם, את הסובלנות לשונה, ואת ערכי העבודה, השיתוף, הערבות ההדדית, אחוות העמים, ערכים שבעולם הקפיטליסטי החזירי של היום נראים נעלים ביותר. בעולמנו, אלו היו הערכים הרגילים של החיים.
היום כשאנחנו באזור גיל השישים, בצורה הפשוטה ביותר ברצוני לומר לוותיקי מצר: תודה. לכל אחד מאיתנו יש הורים שמהם הוא קבל ערכים ודרך ארץ. אני ברוח השיתופית של אז אומר לכלל הותיקים, עולם המבוגרים שלנו, תודה על כל מה שנתתם לנו כילדים, על מה שלמדנו מכם.
בגיל שישים אני חושב שמגיעה תודה ענקית ליעקב ליברמן שהייה המורה הראשון ממצר, המורה שלנו: בגללו אני כותב בלי שגיאות, בגללו עד היום יש לי את לוח הכפל מול העיניים ואני מסתדר ללא חישובית, בגללו מעריך את סיפורי התנ״ך, בגללו, בגלל הטיולים שהיינו עושים איתו, עד היום אני מכיר את אזור מצר, בגללו עד היום אני מכיר את שמות וצורות כל הצמחים שגדלים בר באזורנו, בזכותו גם למדנו על החיים עצמם ללא רק הלימודיים. יעקב ליברמן, תודה ענקית!
איך אסיים? בברכת שנה טובה לכל קיבוץ מצר, בהבעת תודה לאלו שהקימו את המקום הזה, בהכרת תודה על כך שזכיתי לראות ולחוות איך המקום הזה נבנה ומוקם! שנה טובה.
במבט לאחור, למזלנו הגיעו העירוניים, כדי להעשיר אותנו עוד יותר וללמדנו שיש עוד חיים מעבר לעולם שלנו, כשהגיעו החברה מארז, סוף סוף למדנו לקלל, למדנו על קבוצות כדורגל, למדנו לעשן (עד היום יש ויכוח מי לימד את מי…), למדנו על החיים מחוץ לבועה שלנו.
