עד גיל שמונה עשרה לא הייתי ציוני,  הייתי מאד קשור לחברים לא יהודים למרות שהשתתפתי בפעילות של מועדון הנוער של הקהילה היהודית.

בגיל שמונה עשרה יצאתי ללימודים באוניברסיטה  של סנטה–פה, שם היתה אווירה אחרת, נשבו שם רוחות הקידמה ושם היה קל להזדהות עם דיעות שמאלניות וקומוניסטיות ועם המהפכה שבדרך.

התחלתי להתקרב לציונות שבשנים ההם התפתחה בסערה בעקבות הקמת מדינת ישראל.

למדתי הנדסה כימית, וכמובן שלא סיימתי כי רציתי לעלות לארץ. הצטרפתי ל”מפלגת” השומר הצעיר ואח”כ הקמנו את תנועת השומר הצעיר והתחלתי לפעול יותר ויותר בתנועה הציונית. יצאתי לשתי “הכשרות” ב”גאולנד” ו”בהכשרה ימית” ושם הכרתי את חברי מצר והצטרפתי למפגשי השכבה. לפני העליה נשארתי עוד שנה בארגנטינה, לפי בקשתו של השליח האגדי חיליק הררי שקבע “אין עליה בלי תשלום” והתשלום היה שנת פעילות.

שנת הפעילות שלי שם  התבטאה באדמיניסטרציה של שני עתונים יהודיים אחד בספרדית  “נואבה ציון”  והשני באידיש. “נואבה ציון” עדיין קיים ואני ממשיך לפרסם בו מאמרים עד היום.

אח”כ עלינו לארץ. ההפלגה שהיו לה כל כך הרבה קונוטציות רומנטיות ויפות, היתה בשבילנו מסע יסורים. כל כספינו שנאסף לטיול באירופה (טיול שהיה מקובל כחלק ממסע העליה) נגנב בדרך ולא הצלחנו לממש את הטיול.

הנחיתה על החוף, רגע לו חיכינו בהתרגשות כל הלילה על הסיפון – היתה קצת מאכזבת. רק שני אנשים הגיעו ממצר להגיד שלום. תהליך הקליטה בנמל היה איטי מאד ונמשך שעות.

לא קיבלו אותנו בחמימות. הגרעין התפזר לכמה מקומות ואני הגעתי לקיבוץ סער שהיה שקוע במלחמות אידיאולוגיות פנימיות קשות. היתה הקבוצה של סנה שהזדהתה עם החלום הקומוניסטי והקבוצה של מפ”ם . אני עברתי משברים אישיים והרגשתי מאד בודד. המפגשים עם השכבה של מצר היו מועטים (פעם בחודשיים) , אבל בכל זאת החלטתי להישאר.

אחרי שהיה של שישה חודשים  בסער, היתה במצר העליה על הקרקע, אבל רק כעשרים – שלושים חברים באו להקים את הנקודה ולגור כאן. רוב הגרעין – 90 איש – פוזרו בקיבוצים השונים כגרעיני

עבודה שאת תמורתה העברנו לקיבוץ החדש.

אני הייתי בגזית. כל שבועיים היינו מגיעים למצר במשאיות מהקיבוצים המאמצים והתחלנו לבנות חיי קהילה: שיחות קיבוץ, ועדות וגם היכרות שקודם לא התאפשרה. במשך השבועיים הנותרים לא היה בינינו קשר טלפוני אלא רק מכתבים פה ושם.

בתחילת ימיי במצר עבדתי ב”גלעם”, בגלל עברי הכימאי. “גלעם” היה אמור להיות משותף למענית ולמצר. בפועל, מענית לא רצו שותפים ולא רצו אותנו שם. הקשרים עם חברי מענית היו גרועים ביותר. חמש שנים עבדתי שם ולא נהניתי אף רגע.

בשנת 58 נפטר אבי. משפחתי ביקשה ממני לחזור לארגנטינה כדי לעזור לאימי. הקיבוץ אישר ואני נסעתי לשישה חודשים. בתקופה זו – חדור התלהבות –  התחלתי לפעול להקמת “השומר הצעיר” בקוריינטס.

כשהתכוננתי לחזור לארץ, הציע לי השליח להישאר ולעבוד בתנועה. נשארתי שלוש וחצי שנים.  אימי שהיתה זקוקה בעיקר לסעד נפשי החלה לשנות את גישתה כלפי הארץ ובסוף ימיה הפכה לציונית נלהבת ובאה לבקר מספר פעמים.

כשחזרתי לארץ, בשנת 62 , החלה התקופה ה”נורמלית”. הייתי פעיל בתפקידי בריאות, תרבות , גזברות ולבסוף עבדתי כרפתן  ונהניתי מאד למרות העבודה הקשה.

תקופת היותי גזבר הייתה מהתקופות הקשות ביותר שידע הקיבוץ. הייתה דאגה בלתי פוסקת כיצד לשלם חשבונות, היו מריבות קשות, לקחתי מאד ללב וזה עלה לי בדם. יחד עם זאת קידמנו הרבה דברים. הצלחנו לארגן תרומות ממוסדות ומאנשים פרטיים והקמנו את הבריכה והמועדון וב –  1974  נבנה חדר האוכל.

במשך חיי  עשיתי שתי שליחויות משמעותיות מאד מההיבט היהודי והתנועתי וגם באופן אישי בגלל התקופות שבהן הן התקיימו. בצ’ילה של 1969-1972 , תקופה מהפכנית שהעלתה את הסוציאליזם לשלטון (סלבדור איינדה)  ובארגנטינה בין השנים  1977 – 1979  בתקופת המשטר הצבאי.

בצ’ילה הייתי גם עתונאי ב”על המשמר” ובין היתר ריאיינתי גם את הנשיא סלבדור איינדה מיד לאחר שנבחר לנשיא.

בתור שליח ניסיתי להגן על האינטרסים הישראלים ואכן היו לנו קשרים מצוינים עם פוליטקאים שהזדהו עם ישראל.

בשליחות בארגנטינה בן השנים 1977 – 1979  הייתי גם רכז המשלחת לאמריקה הלטינית –  זו הייתה התקופה השחורה ביותר שם במאה השנים האחרונות. היה שם משטר צבאי אכזרי ביותר שהאיום העיקרי שלו היה הנוער  שנטה להזדהות עם  השמאל. המשטר הזה דיכא כל דבר שהיה קשור לצעירים , הם העלימו שלושים אלף  איש  ומתוכם אלף חמש מאות יהודים, ברובם צעירים.

באותו זמן היתה פריחה לתנועות הנוער הציוני והיתה עליה גדולה לארץ, אך נרדפנו ע”י המשטר לא מעט- לעתים קרובות היו מבקרים אותנו בלשי המשטרה בתירוצים שונים…

כשחזרתי מהשליחויות שילמתי בכבוד את ה”קנס” – עבודה בשטיפת כלים במשך שנה שלמה. לאחר מכן חזרתי לעבודה ברפת, וגם ריכזתי את הענף .

כך המשכתי עד שנת 89  שנה בה חטפתי התקף לב ונאלצתי לעבור לעבודה בהנהלת החשבונות של המפעל – שם עבדתי כעשר שנים עד שהגימלאים  “טוטאו” החוצה.

כאדם שלא הקים משפחה, אחד הדברים הגדולים שמאזנים את החסר הם האחיינים שלי ובני משפחתי וחניכים שלי לשעבר, שעם רבים מהם אני שומר על קשר.

במצר, אני קשור לקבוצת חברים איתם אני נפגש ומבלה מדי פעם.

גם היום אני קשור לתנועה ולאמריקה הלטינית. בשנים האחרונות ארגנתי כעשרים אירועים ב”צוותא” בנושאים תנועתיים הקשורים באמריקה הלטינית, כך שאין לי בעיה של שעות פנאי או שיעמום .

מיד לאחר התקף הלב קניתי לי מחשב בעזרתו אני שומר על קשר עם העולם הגדול ובעוונותי התמכרתי למשחקי שח ואני משחק עם אנשים מכל העולם  ולפעמים אפילו מול אלופים רציניים. את ההתמכרות הזו אני מתרץ כפעולה לשמירה על חדות   המוח…

בשנים האחרונות נקטתי, לצערי, בעמדה מאד פסימית לגבי בקיבוץ, וחבל לי.”