קשה לסכם 40 שנה נפלאות בעמוד או שניים, אבל בכל זאת אנסה לסכם את חיי עם פיני.

פיני נולד ב-1931 בתל-אביב להוריו הציונים שעלו בשנות העשרים מקישינב (מולדובה).

הוא למד בבית הספר של זרם העובדים ואח”כ בתיכון מקצועי “מקס פיין” (רשת עמל).

ב-1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה וחשש שלא יהיו מספיק חיילים לצה”ל, לכן הוציא צו גיוס לילדי 1931 ( בני 17).

פיני הצטרף מרצונו לגרעין של קיבוץ “מנרה”, המבוגר ממנו בשנה, והשתתף במלחמת השחרור בהגנה על מנרה שהיתה במצור.

אחרי המלחמה הכיר פיני את אשתו הראשונה וירד איתה לקיבוץ “הגושרים”, הקיבוץ שלה. נולדו להם חמישה ילדים בתקופה של עשר שנים, ואחד נוס, לאחר עוד עשר שנים.

בקיבוץ הגושרים היה פיני מסגר ועבד מחוץ לקיבוץ, בתפקיד זה, עד מלחמת ששת הימים, אז גוייס ע”י הקיבוץ המאחד לרכז את החוג לידיעת הארץ הבי-קיבוצי בשיתוף עם שני נציגים של איחוד הקיבוצים והשוה”צ, כי הארץ גדלה והיה ביקוש גדול לטיולים בשטחים החדשים ( סיני, גולן והגדה המערבית).

לאחר פעילות של שנתיים שלוש, כולל טיולי סיני כמדרך בחברה להגנת הטבע, עלה פיני לרכז את ביה”ס “שדה גולן” בתחילת דרכו. לאחר חמש שנים של ריכוז מוצלח, הוא ביקש העברה מהצפון, כי רצה להיות קרוב אלי. הוא הוצב בבאר שעב, להקמת מרכז לימודי שדה (מל”ש) חדש למשך כשנה וחצי ולאחר מכן הרגיש שהוא בשל להיות פרילנסר בהדרכת טיולים.

פיני התמיד בהדרכת טיולים באפן עצמאי במשך כ-25 שנה ובהצלחה רבה. הוא התחרה עם נערים צעירים והצליח להביס אותם בכושרו הגופני ובידע שלו. עד גיל 82 הוא טייל ושמר על ושר ואז החלה ההתדרדרות בבריאותו, וכך הלך מדחי אל דחי עד שקרס גופו מחיידק שתקף אותו במהלך ניתוח במפתח לב.

פיני נפטר ב-20.1.16 עקב קריסת המערכות בגופו.

פיני היה איש עליז ואוהב חיים ולא היה רגע דל או משעמם בסביבתו ובחברתו.