אמא יקרה,

איך אפשר להיפרד ממך אחרי חיים מלאים של יותר מתשעים שנה. היו לך חיים מלאי תרומה והגשמה.

מגיל צעיר חלמת על הגשמה במסגרת יישוב שוויוני וסוציאליסטי ובגיל שמונה עשרה כבר עלית למדינת ישראל הצעירה והיית שותפה בהקמת קיבוץ חדש במדינה, קיבוץ מצר.

קראו לך “אבוקה” כי היית אדומה וג’ינג’ית, מלאת אנרגיות כמו אש. היית חברת קיבוץ מאד נאמנה ומסורה והעבודה והתרומה היו חלק חשוב מחייך. בשנים הראשונות של הקיבוץ עבדת בגן הירק. 
התחלת מאפס בהוצאת הסלעים והכנת השטח ואחר כך בשתילה, עישוב, השקיה.
כמו שציינת בפנינו, העבודה קשה אבל ההרגשה מצוינת. כשהוקם מצרפלס הצטרפת לעבודה בתעשייה ועבדת כשלושים שנה במחלקת בקרת איכות עד ליציאה לפנסיה.

בנוסף לעבודה עסקת שנים רבות בהתנדבות, בין היתר בניהול ענייני המשקפיים של החברים. בדיקות, הזמנות, אספקה, תיקונים, קשר עם רופאים ואופטיקאים וכל מה שצריכים חברי קיבוץ בנושא.

ב- 1955 נישאת ליצחק ניסלבאום בחתונה עם עוד ארבעה זוגות, בהתאם להלך הרוח השיתופי של אז. אבא ואת הייתם ביחד כמעט שבעים שנה שזה דבר בכלל לא מובן מאליו. הקמתם משפחה לתפארת עם שלושה ילדים וחמישה נכדים. היית עמוד התווך של המשפחה בבית וכאדם רגיש מאד הענקת לנו הילדים הרבה חום ואהבה.

דאגת לנו מאד אבל גם נתת לנו חופש להיות עצמאיים וחופשיים להיות אנחנו.

יהיה קשה להגיע עכשיו לקיבוץ ולא לראות אותך בבית וליהנות ממך, מהתבשילים שלך, מהאלפחורס האגדי שדאגת שיהיה תמיד, להתקשר הביתה ולא לשמוע מה שלומך ולספר מה קורה אתנו ועם המשפחות שלנו.

תחסרי לנו מאד, לאבא, לילדים ולנכדים שלך, אבל תמשיכי להיות בזיכרון שלנו ובגעגועים שלנו.

תנוחי על משכבך, רגועה ושלווה.

יהיה זכרך ברוך.