החברים הראשונים שהגיעו למצר היו ממוצא אחד – ארגנטינה. הרקע שלנו, הסביבה שבה גדלנו והתחנכנו  האנשים  שפגשנו והשפעת החינוך התנועתי עיצבו את אישיותנו. סביבת ילדותנו הייתה סביבה של מהגרים ובני מהגרים מכל העולם.; אווירה שבה לא היו מתחים בין הגזעים ולא קונפליקטים בין השונים. בסביבה הזו למדנו מהי סובלנות הדדית. כולנו היינו שייכים לאוכלוסיה אחת והפערים בה נבעו מהבדלי רמת הנכסים וההכנסות, אבל זה לא מנע את היחס ליהודים שהיה שונה מאד – תערוכת של גזענות וקנאה על עושרם. עם המטען הזה, שנחרט על דגל תנועתנו, `השומר הצעיר`:  ” לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים”, עלינו ארצה והקמנו את קיבוץ מצר.

 

פנינו לשכנינו הערבים, כפי שהיינו רגילים להתייחס לכל אוכלוסייה בארץ מוצאנו: אדם הוא אדם באשר הוא, ולא הייתה בנו הרגשה שאנו באים לנשל ולתפוס את מקומם של התושבבים המקומיים. האדמות שקיבלנו היו במקורן בבעלות אחרת, ולא של השכנים ממייסר, ואת יתר הקרקעות שלנו הפכנו לשטחים מעובדים בעזרת “הקרן הקיימת לישראל”. הקליטה בארץ נעשתה באופן מאד מאולץ, ועם הקמת הקיבוץ היינו חייבים לקבל על  עצמנו אחרייות, בלי כל נסיון קודם. אני – קיבלתי על עצמי את ניהול ענף הבננות, אפילו שלפני כן לא ראיתי צורה של צמח מסוג זה ולא ידעתי מה הן העבודות הנדרשות לטיפול במטע. על כן שמחתי מאד כאשר החלטנו לצרף לצוות המטע מה תושבים ממייסר, שהיו עבורי מדריכים. קיבלנו אותם לעבודה כשווים בין שווים, לא פועלים שכירים אלא עובדים השייכים לענף.

 הן היוו חוויה בפני עצמה. במשך הזמן התפתחו מפגשי העבודה לביקורים הדדיים בבתי השכנים ובחדרינו, ולאורך השנים חווינו במשותף אירועים רבים. בשנת 1967, בתקופת מלחמת ששת הימים, היינו מאד מודאגים בעצמנו, אך כלפי הכפר היינו מקור של סמכות וכח. הם פנו אלינו שיתפו אותנו בפחדים שלהם, שגברו באוווירה של שמועות ותחושת אי-ודאות. במטרה לסייע להם, יזמנו ביקור של נציגי הקיבוץ שנפגשו עם נציגי המשפחות בכפר, ומסרנו להם את מעט המידע שהיה ברשותנו. הבטחנו להם שנעשה הכל על מנת שהכפר ותושביו לא ייפגעו. בנוסף, הצענו להתחלק איתם בכל מוצר שיחסר, כיוון שאיש לא ידע כמה זמן יימשך מצב החירום, וכן – שיתוף פעולה ועזרה בענייני מרפאה, שירותים, נסיעות ועוד. אנשדי הכפר הודו לנו מאד והביעו את רצונם להתנדב לעזרת הקיבוץ בעבודות חקלאיות במקום צעירינו שגויסו לצבא. ואמנם, בעזרתם בוצע דילול תפוחי העץ וניצלו היבולדים.

 

בהזדמנות אחרת קיבלנו פנייה מקבוצת אנשים ממייסר לשקם קבר שייך שהיה ממוקם על גבעה בשטחנו וקרוב לגבול. לאחר דיון מהיר ומתוך הבנה לערך הרגשי של הפנייה, נענינו בחיוב לבקשתם, מבלי לערב גורמים חיצוניים.

ארוחות הבוקר המשותפות היו, למעשה, מפגש תרבויות. כל אחד הביא את המזון שלא ארוז כמקובל אצלו. על השולחן נפתחו צרורות האוכל כשאצל אנשי מייסר שימשו המטפחו כמגשים. השיחות שהתפתחו היו קשר וגשר בין תרבויות ומסורות.

 

בין האירועים הלא משמחים הייתה תאונה שלמזל כולנו נגמרה בשלום: חבר שלנו החנה את הטרקטור שהגיע בו לכפר, והטרקטור הדרדר ונעלם בתוך קיר של בית. הקיר נהרס, אך מנע הידרדרות הטרקטור לתוך הבית שהיה מאוכלס במשפחה. למזלנו לא היו פגיעות בנפש. כמובן הייתה התערבות של המשטרה והומעצה האזורית, אבל בזכות אנשי רצון טוב ממצר וממייסר  ובעזרת מרטין, התקיימו מספר דיונים והגענו לפשרת פיצויים לשביעות רצונם של הנפגעים. לסיום הפרשה עשינו סולחה של שני הישובים ושכל כל הנוגעים בדבר.

 

במשך זמן, הגענו תוך הסכמה גם להסדרי החלפת קרקעות בינינו וסימון הגבולות של החלקות הקטנות הרבות של המשבצת שלנו. אנשי הכפר תמיד גילו רצון טוב, ובמידת האפשר כל נושא נסגר תוך הסכמה הדדית. כאשר אני מסכם את השנים שחלפו – שנים של שכנות טובה – אני גאה במה שכולנו יצרנו במשותף.

 

אני מקווה שהדורות הצעירים שלנו ישמרו על הפינה הקטנה שלנו כאי של שפיות בתוך הסביבה הסוערת שמקיפה אותנו.