-ממייסדי הקיבוץ-
יחד עם חבריו לשומר הצעיר עלה לארץ ב-1951.
לאחר מעט התלבטויות (מתאים, לא מתאים), החלטנו בכל זאת לפרסם את הסיפור הקצר,
ההומוריסטי, והמעט חתרני, כפי שעיניכם רואות פה למעלה. הסיפור הקטן הזה הוא בעיני
תמצית ההומור הדק והפשוט שכל כך אפיין את אבא, הן בחיי היום יום וכמובן בסיפורים שכתב
והאמת היא שאני כבר מתגעגע אליו ולא רק אני.
אין בכוונותיי להלל ולשבח אותו מעל דפים אלה אבל כן הייתי רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי
ולומר כמה מילים בזכותו, דברים שאהבתי. הייתה בו סוג של אופטימיות זהירה, איזושהי הרגשה
שהחיים עוד לפנינו ושיהיה בסדר.
אבא היה עבורנו עמוד תווך שאפשר להישען עליו ולא רק בשעת צרה אלא בכל רגע נתון. בשנים האחרונות התקרבנו יותר זה אל זה, תמיד אותו חיוך כובש
לב עולה על המסך של הטלפון הנייד.
הינו מדברים שעות כדבר שבשגרה מידי כמה ימים, משתפים חוויות וגם רבים ומתווכחים על כל
דבר אפשרי.
ניסיונות הכתיבה המאוחרת של אבא, דבר מפתיע ומעורר השראה לכשעצמו, עזרו
גם לי במידת מה לצלוח את המחסום המנטאלי שאינו מאפשר לרוב האנשים לעלות על הכתב
את אשר על ליבם. והנה התוצאה מוגשת לפניכם, שחור על גבי לבן. ולסיום דבריי בנימה קצת
סנטימנטלית, אני מרגיש בר מזל שהייתה לי האפשרות וגם הזכות, למרות המרחק הרב, לקחת
חלק פעיל ולהיות צד משמעותי ותומך בסוף חייך. גאה בך ואוהב אותך אבא.
עמי
כבוד להמנון
עמנואל גסטר
זה התרחש לפני שנים רבות בארץ מולדתי הרחוקה בסביבות שנת ,1942 לפני שרובכם ככולכם
נולדתם. הייתי אז תלמיד בית ספר עממי, ילד ככל הילדים, בערך בכיתה ה’.
בבית ספרי הייתה חצר פנימית ענקית מקורה שבה התרוצצו ושיחקו ילדים בזמן ההפסקות.
הרעש כמו שאתם יכולים לשער בנפשותיכם היה איום ומחריש אוזניים.
כל יום לפני תחילת הלימודים התקיים טקס משותף לכל בית הספר שכלל את שירת ההמנון והנפת
הדגל, כאשר המטרה העליונה הייתה להנחיל לילדים הרכים ערכים נעלים של כבוד ואהבה לסמלי
המולדת.
המעמד היה מתחיל בצלצול מחריד וארוך שבמהלכו היינו חייבים להפסיק כל עיסוק וכל דיבור
ולעבור לעמידת דום. יום בהיר אחד, כמו כל יום לפניו ואחריו, תפס אותי אותו צלצול מצמית
בהפתעה גדולה. עמדנו ושוחחנו, קבוצה קטנה וצפופה של תלמידים ואז זה קרה! ילד אחד לא
התאפק … זה בא לו בזמן הצלצול… אפשר היה לחתוך את האוויר השקט בסכין. לא ידענו מי
האחראי למעשה וכל אחד חשש מהשני אבל בינתיים ההמנון כבר התחיל. קולות צחקוקים מלווים
בתנועות קלות של הגנה על הנחיריים התחלפו בין רגע בשירה רועמת. בעוד המחשבות מתרוצצות
וההמנון מגיע לסוג של “קרשנדו” שהסיח את דעתי, הרגשתי מעין צל מאיים מעלינו )אולי השגחה
עליונה?( תוך סיבוב מהיר של הראש גיליתי לתדהמתי שלצדינו עומד מורה שתפקידו להשגיח על
הסדר. היה זה מורה גבוה, צעיר, וכנראה חדש. אחוז פאניקה נזכרתי בחוק הפיזיקאלי שאומר שגזים
מסוימים הם קלים מהאוויר ולכן תמיד ישאפו לנסוק למעלה, ואכן למעלה, ראשו ״בעננים״ ופניו
אדומות וזועפות, עומד אותו מורה חדש ומתפוצץ מכעס. כל תשומת ליבי נתונה כרגע לאפשרות
שהוא ירצה להתנקם בנו. מצד אחד קשה לו לנשום אבל מצד שני בתור מורה הוא חייב לתת דוגמה
לתלמידים, ולכן נשאר נטוע במקומו.
כעת האקורדים האחרונים של ההמנון קורעים את הלבבות והשירה מתעצמת, אך אני עסוק
בעניינים שלי ורוקם תכנית הימלטות מפני המורה החדש שכבודו נרמס. זהו, יש!! כאשר הצליל
האחרון נדם אני מזנק כמו טיל ורץ להסתתר בין תלמידים אחרים כאשר התלבושת האחידה, הלבנה
והמגוהצת שכולנו לובשים, משמשת לי כהסוואה. מיותר לציין שגם כל חברי האחרים נמלטו באותה
זריזות ובאותה מיומנות מאותו מצב ביש ובכך הסתימה לה הפרשה ללא קורבנות בנפש.
נ.ב. האם אי פעם במעמד שירת ההמנון ועמידת דום עלו בראשיכם מחשבות כאלה ואחרות, שונות
ומשונות, או שזה רק אני?
