על כל כך הרבה דברים אני גאה ומודה לך עודד שלי.

על שבגיל 16 נפגשנו בשומר הצעיר בחיפה ומאז לא נפרדנו, 49 שנים.

על שהגענו בגיל 18 לקיבוץ מצר והגשמנו חלום. בנינו במו ידינו את החלום הזה צעד אחר צעד, שנה אחר שנה. משימה אחר משימה. ידיך הברוכות וראשך החד והיצירתי היו בכל דבר בקיבוץ, מריכוז משק בגיל 23 דרך בניית קווי הטפטוף הראשונים במפעל הצעיר דרך בניית המבנה למפעל החדש עבור לניהול המפעל במשך 5 שנים והקמת SP ואחר כך פינית מקום לאחרים והסתפקת בגזברות המפעל עד הסוף.

על שבנינו משפחה לתפארת. שיא גאוותנו. כולם בריאים, מאושרים, אוהבים, 16 במספר, כולם סובבים אותנו מחכים משבוע לשבוע למפגש סביב ארוחות הגורמה שהכנת בהרבה אהבה, לדעת במה תפתיע הפעם.

על שנים של פיסול זה לצד זו. כל אחד בסגנון משלו. אהבת לפסל בשיש ובעץ בהמון יצירתיות, הקפדה, דיקנות וסבלנות.

המחלה שתקפה אותך לפני 7 שנים נתנה לנו להבין שכל רגע הוא מתנה וצריך להנות כל הזמן וכך עשינו.

לא הפסקנו לבלות עם הילדים והנכדים, טיילנו בכל העולם עם הנכדות, המשפחה וחברים ובארץ טיילנו כל חודש עם חברים טובים.

היו לנו 7 שנים להפנים ולהשלים שזה הולך ונגמר ובכל זאת כשהסוף מגיע זה מפתיע, כואב, מכעיס.

על כל אלה ועוד הרבה אני מודה לך וכמו שתמיד אמרתי לך אני אוהבת אותך כל יום יותר ואתה אמרת למה אני אוהב אותך כל כך. ועם האהבה הזו נלווה אותך בדרכך האחרונה. ואנו נמשיך עם האהבה שלך.

שלך נילי 2.2.11