מי ראה? מי שמע?
בת חמש-עשרה מאושפזת לאחר ניתוח תוספתן. באים בקר, לא מספרים בדיחות, כי כואב כשצוחקים… מגיע
ר ` , אחר דאגה לשלומי הפיזי הוא שואל בקול מבשר אימה: “שמעת כבר? אני רק רוצה לצאת מכאן! לא שמעת כלום מהעולם החיצון?”
“לא, מה קרה?”
“הוחלט על קיבוץ היעד!”
“נהדר”!
“מה נהדר, הוחלט על מצר”!
“ו…?”
“אחי, הנמצא בארץ כבר שלוש שנים בקיבוץ געש, כתב לי שמצר הוא מקום נורא, חור נידח ללא עתיד.”
ואני בגיל חמש-עשרה רוצה רק להחלים ולחזור לשגרה המבורכת של לימודים, קן ובילויים.
עברו שנים, השיחה המוזכרת נשכחה, ואכן עלינו לקיבוץ היעד, קיבוץ שהתנועה קבעה עבורנו. עוד באורוגוואי ידענו שהגרעין יתאחד עם הגרעין הצ`יליאני. המפגש עם הצ`יליאנים היווה הלם תרבותי אף יותר מהמפגש עם הארץ. עבור אלה שקלטו אותנו נראינו חבורה הומוגנית למדי, אך ההבדלים היו עצומים, החל מהשפה וכלה במנהגים.
דרכנו הותוותה ע”י התנועה – גוף אלמוני לרובנו – וכך התחלנו את צעדינו בארץ: הכשרה בקיבוץ המעפיל, גיוס לצה”ל, נישואין, לידות, חזרה למצר, עבודה, לימודים, תפקידים…
`כיסופים` זה השם שבחרנו לעצמנו ( מעניי איך הגענו לשם הזה – הלא בקושי ידענו עברית), והגרעין ידע לקלוט בני ובנות זוג וקירב חברות וחברים נוספים. השם כבר לא מהדהד בחצר, אבל נשמרת לו פינה חמה בלב, ואולי בלבבות נוספים.
