מכתב פרידה מאחי שאיננו  

אני יושבת בחדר העבודה בין הספרים הרבים והקלסרים שלך.שלושה מדפים שעליהם ניצבים קלסרים עבים: הנגב, הגליל התחתון והעליון, השומרון ובקעת הירדן, וכמובן, איך לא – ירושלים, שכל-כך אהבת וידעת.

אחי! האנציקלופדיה של ארץ ישראל, שהכיר כל פינה וכל מקום. וכשיוצאים, רק עם איציק מתייעצים.

אני זוכרת, אח יקר שלי, כשהיית קטן וצייתן, לא הסכמתי שאבא ואמא יביאו בייבי סיטר, כי אני זו שרציתי עליך לשמור, וכשהתעוררת בלילה ובכית – ישר אל מיטתי זינקת, ואותך הרגעתי עם סיפור וליטוף. וכשהייתי גדולה יותר החלטתי שמורה אהיה, ולכן בכל יום בשעות הצהרים (כשאמא ישנה) אותך לימדתי קריאה וכתיבה. וכך, כשנכנסת לכיתה א` ידעת קרוא וכתוב, ואני צהלתי משמחה – הצלחתי עם התלמיד הראשון…

ומאז למדת ולמדת ולא הפסקת… עד היום. עוד.. ועוד… כי אתה צריך להספיק לגמור גם את הדוקטורט.

למצר הגעת ב-76`, בחור צעיר עם הרבה שאיפות ועקרונות. והחלטת, שאת ביתך תקבע כאן – בקיבוץ שכל-כך אהבת.

את תמר שלך שכל-כך אהבת, מיד שכנעת שזה המקום ושפה צריך לחיות, וכשדיברנו על פוליטיקה, ראיתי אותך אופטימי, תמים ועקשן, שרואה ומאמין שיהיה טוב ושהשלום קרוב. ולכן אני לא מאמינה שאתה איננו ושאתה לא תראה את החלום… לכשיגיע.

אני נפרדת ממך כאן.

תנוח על משכבך בשלום אח יקר.

באהבה גדולה,

אחותך, ברוריה
11 בנובמבר 2002,