בבוקר של ה- 11 בנובמבר הקיבוץ רוחש פעילות. כמי שעדיין נמצא “קצת בחוץ”, אני מספיק לראות את המקום דרך עיני האורחים הרבים: רק עלה השחר, רק שוחררו החברים מההסגר בבתים, והקיבוץ אץ רץ להתארגן, לטפל במקביל באין ספור הסוגיות העולות על הפרק: הנפגעים, ההלוויות, הילדים והמשך הפעלת מערכת החינוך, מסירת המידע לאוכלוסייה, טיפול במי שנזקק לכך, האורחים, תשומת הלב התקשורתית, טיפול בבעלי החיים ובמשק, והכול תוך האבל האישי, ההלם האישי ובלי זמן לעצור.
מה שאיפשר צעד זה, מעבר לרקע המתאים, ולכך שדרך החיים התגלתה בעת המבחן כאמיתית ולא אידיאולוגיה ריקה מתוכן, (בדיוק כמאמר שירם של הגבעטרון: “כי אמיתית היא, ולא סמל ולא דגל ולא אות, העבר מאחוריה והיא צופה אל הבאות”), היה קיומה של הנהגה שלקחה אחריות מידית, התוותה דרך פעולה, ולא השאירה סוגיה או קושי ללא כתובת וללא טיפול. וזאת, בשעה שאיציק חברם, מי שהנהגה זו התרכזה סביבו – איננו, נרצח, ואין הם יכולים להרשות לעצמם להתאבל. לחבורה זו, שאינני מציין כאן שמותיה מתוך פחד נוראי לשכוח מישהו ולפגוע בו, חב קיבוץ מצר חוב ענק, ואת היכולת לבחור אז בין התמודדות, חיים והמשך בנייה, ובין שיתוק וחדלון.
קשה היום לדמיין כמה קרובים היינו לכך שהמציאות תהיה שונה בתכלית. חמש שנים אחרי, קיבוץ מצר הוא קיבוץ איתן כלכלית, הנשען על תעשייה משגשגת וחקלאות מוצלחת, והמחפש ללא הרף הזדמנויות נוספות לגוון את מקורות הפרנסה והתעסוקה.
ובמיוחד יכולים להיות גאים אנו שכל זה נעשה על-ידינו. הישגים ומשגים, הצלחות וכישלונות, את היש הענק הזה, הכל-כך אנושי (ולכן רחוק משלמות), אנחנו יצרנו, בהחלטה לא רק של רגע אחד, אלא החלטה יומיומית של השמת דרך חיים מסוימת, גם אם לא אופנתית היא.
בסיכום חמש השנים שעברו מאז, אין דרך להחזיר את מי שנלקח מאיתנו, ואין מזור לפצע הכואב אצל יקיריהם. אבל המאזן הקולקטיבי מאפשר לנו לומר בביטחה, לצד הדמעה: לא נשברנו, לא הוסטנו מדרכנו, ואף הוכחנו שהחיים יכולים לשנאה.
הדרך רק נפתחת, העתיד מלא אתגרים ואפשרויות. כקיבוץ, אי אפשר לבקש יותר. כיחידים, נדע שאנחנו, כל אחד מאיתנו, עשינו זאת, וזהו נצחוננו הקטן.
