לורקה במצר
הוא ניהל את הקריאות הראשונות, את שינון הטקסטים, החזרות, המוזיקה הנפלאה שבחר. פיליפ הכריזמטי ניהל הכול ביד רמה ובמשמעת ברזל.
בתקופה ההיא הקיבוץ כולו נשם לורקה: היינו עשר בנות (רק נשים היו בבית של ברנרדה), ובנוסף הטכנאים, איש התאורה, איש הקול, איש יחסי חוץ, התופרות, בוני הבמה ועוד ועוד.
זאת הייתה משימה מעשירה ובלתי נשכחת. אני הייתי האם, ופיליפ הגדול הזמין במיוחד עבורי מורה לפיתוח קול, שלימד אותי בשני שיעורים לדבר בקול עמוק וסמכותי, קול של אם אימתנית.
בנוסף להופעה במצר, הצגנו בהצלחה רבה ובסיפוק ענק, פעמיים באולם של גן שמואל מול תושבי האזור וגם בפסטיבל של תיאטראות חובבים בעין ורד.
החזרות התקיימו על במת האולם של גן שמואל. ערב אחד, ובנסיעה לשם, הצטופפנו כולנו בג’יפ בדרך לשם. הנהג התלהב מהחבורה הנשית הנחמדה שאיתו, נתן גז והתחיל לדהור. אני, המבוגרת האחראית, לא ידעתי איך למתן אותו ואמרתי:
– “תיזהר, חביבי, יש פה בינינו בת בהריון…”
הוטל הס, כולן הסתכלו אחת על השנייה. אני חייכתי ולא פירשתי, והנהג “הוריד” מהירות.
הידיעה נפוצה בקיבוץ תוך שעה: “בין השחקניות יש מישהי בהריון, יש כמה רווקות ביניהן”, פסי אמרה.
למחרת היום היה שמח בבית התינוקות, שבו עבדתי.
כמה שעות מאוחר יותר, הופיע בבית התינוקות מרכז ועדת חינוך “כדי לברר ולתכנן”, כפי שהוא אמר.
למחרת ביקר אצלי מרכז הבניין: “שיפוץ חדר או מקום לפתיחת אגף נוסף של בית התינוקות דורש זמן, עבודה וארגון. למתי מתוכננת הלידה?”
הצעתי לו שיברר במרפאה…
כעבור יומיים הוזמנתי לשיחת “נו נו נו” במזכירות.
” מתלוננים עלייך, שאת משבשת הליכים, אמר המזכיר חמור הסבר: את לא משתפת פעולה עם תכנון ועדת חינוך.”
” גם אני צריך לדעת, הוסיף מרכז המשק. פתיחת אגף נוסף של בית התינוקות דורש כסף שאין לנו…” מוזר”, נאנח הגזבר ולא אמר דבר.
אז התחילו לרכל שכנראה לגזבר יש יד בעניין…
הקיבוץ היה כמרקחה.
וכל זאת, כתוצאה מפליטת הפה שהצלחתי להמציא בן רגע כדי להציל את חיינו בנסיעה מטורפת של ג’יפ דוהר…
לילה ללא ירח
8/9/2009
הלכנו לישון על מיטות שדה מתקפלות, כמו בכל לילה.
זה היה במחנה קיץ של השומר הצעיר, מחנה אוהלים קסום, שהוקם בחצי גורן, בין ההרים. קורדובה, עירי הולדתי, מפורסמת בהריה המתעגלים והריחניים, מכוסים צמחייה ויובלי מים. כל יום השכמנו להרפתקה חדשה.
צהלתי בעצמאותי: בקושי השגתי את הסכמת ההורים לבוא לשם, רחוק מהבית. הייתי בת 12 או 13, מאוהבת בתנועה ובמדריכה, בקבוצה האינטימית של בנות, מתנסה בחברויות, מאוהבת בנוף, בעצמי ובחופש! הו החופש!….
זה היה צריך להיות עוד לילה רגיל במחנה. הפעם ללא תורנות שמירה. ישנו עמוק כאשר שמענו את חצוצרת הקימה. מוזר, אמצע הלילה. קפצנו מקולות המדריכים העוברים בבהילות מאוהל לאוהל ומזרזים אותנו לקום, להתלבש בבגדים כהים ולצאת לדרך. “לצאת לדרך?” לאיזו דרך?
האווירה נעשתה מתוחה, הבנו שלא מדובר בבדיחה. משהו רציני מתרחש. עמדנו כבר בחוץ, טורים טורים, ועדיין מנסים לנחש. הפעם החצוצרה דמומה, וראש המחנה, רציני מתמיד, עומד מתחת לתורן הדגל ומצווה על שתיקה מרגע זה! כולנו שותקים. נתקדם בטורים, ההליכה צריכה להיות מאוד מאוד שקטה וזהירה, אין לפנות איש אל רעהו, אין לעצור, אין להקים רעש כלשהו. הסכנה אורבת.
כך נכנסנו ליער שכיסה את ההר. לא ידענו איזו סכנה יש מאחורי העצים והשיחים שהתעבו. כל אחד לעצמו, הולכים ומנסים לברור בחושך את צעדינו בשביל הלא נראה.
וההליכה מתמשכת, הלילה שחור, בראש לא מרפות השאלות כמו אבנים במערבולת הנחל, והניחושים….אוזלים . הלב פועם בחוזקה. אין לנו פנאי לבשמים של היער, רק קולות ציפורי הטרף מלווים אותנו.
וההליכה מתמשכת. בחושך, על ההר צפוף השיחים הולכים אחד אחרי השני. בקושי אני מנחשת מי לפניי, אין לי מושג מי מאחוריי. חוששים, מפחדים וקר לנו…
עבר הרבה זמן, מי יודע כמה. מגיעים לקרחת יער. עומדים, שותקים. ראש המחנה מולנו, רציני מאי פעם:- עכשיו, בזמן הזה, בלילות כאלו, מבריחים את הגבולות בהרי האלפים אחינו האומללים שבאירופה. אלו יהודים נרדפים, קרעי משפחות עם תינוקות וילדים מפוחדים שאסור להם לבכות. הם מבריחים את הגבול בין המוות לחיים. הרבה פחד. לא יודעים מה יהיה, האם יתפסו אותם ויחזירו אותם לתופת, או יצליחו להגיע לפני הבוקר לשוויץ. בין החיים והמוות. וראש המחנה ממשיך, מסביר ומתאר…..
וכך, בלילה אחד ללא ירח, ניסינו להרגיש ונרעדנו, דמיינו מה שאי אפשר לדמיין, והבנו מה שאי אפשר להבין, בהליכה בשבילי הרים בטוחים וחשוכים, ובארץ שקטה, אלפי קילומטרים משם, רחוק מאד מהזוועה ומהסתר הפנים האלוהי הנורא.
יגידו מה שיגידו
קטנה, עקשנית, בלונדינית, עם ראש מסולסל ומלא סיפורים. הייתי אומרת לחברותי – “תבחרו כותרת ואספר לכן סיפור “…
הילדות היו יושבות קשובות סביבי, ואני סיפרתי והמצאתי אגדות. ידעתי לאלתר מחזה, לביים ילדים ולהעמיד הצגה בשכונה: הכניסה הייתה חופשית…
בבית הספר היהודי דקלמתי באידיש, הצגתי, שיחקתי. הקראתי הקראות מלאות פתוס מול ילדים ומבוגרים. בכל הזדמנות מתאימה עליתי על במה או על שולחן- היינו אך-, ומשכתי קהל סביבי. שנים אחר כך, בקן השומר הצעיר, כתבתי שירים. עם קבוצת “תרבות” העלינו הצגות מרטיטות לב על חלוצים גיבורים: אני המחזתי, ביימתי ושיחקתי.
כולם היו משוכנעים שתצא ממני לפחות שחקנית או …משוררת.
הייתי צריכה להסתפק בזה, נכון?
אבל אני אהבתי לשיר. וזאת הייתה בעיה, גדולה.
נהניתי מאד לשאת את קולי בשיר ולהמריא בסלסולים ואלתורים. שמיעתי המוזיקלית לא הייתה טובה, בעצם לא הייתה קיימת בכלל. אבל איזה תענוג ענק זה לשיר! גם המצאתי מנגינות, והקסמתי את עצמי. בבית, הוריי הרחמניים לא התלוננו ולא העירו לי הערות, רק ביקשו לשיר “פיאנו פיאנו”: -“זה יותר מתאים לבת, לשיר בשקט”- היו אומרים.
האכזבה הגדולה חיכתה לי כאשר הגעתי לבית הספר. המורה למוזיקה הייתה אומרת לי בעדינות: “אנא, פסי, חמודה, בקטע הזה אל תשירי”. הייתי תלמידה חרוצה בתיאוריה וסולפג’, כל עוד נתבקשתי לכתוב במחברת ולהבין חוקים. אבל כאשר הגענו לתכלית, לזמרה עצמה, ולהרגשה השמיימית שאנו מתעופפות לרקיע, הייתה נשמעת התחינה: “אנא, בקטע הזה אל תשירי”-… היא התכוונה בעצם, לא בקטע הזה ולא בקטעים אחרים. פשוט היא ביקשה ממני לשתוק….אוי לכאב ולתסכול! בסוף כל חודש היינו מקבלים תעודה, ובמוזיקה תמיד היה לי 10, הציון המקסימלי בבית הספר היסודי. אבל לשיר לא נתנו לי.
שנים אחר כך, כאשר לואיס הופיע בחיי, לואיס שלי בעל השמיעה המוזיקלית האבסולוטית, אז השירה שלי הפכה לחילול הקודש. פשוט הכאבתי לאוזניו….
-” לא, פסול, לא…”- היה אומר בחיוך קטן וברכות. לא רציתי שיסבול.
אך לא ויתרתי. שרתי לבנות שלי, כל עוד היו קטנות והסכימו. מה לעשות שהן דווקא ירשו מאבא את הרגישות לטונים נכונים. בכל זאת שרתי להן את כל שירי הילדות המוכרים, לא הסכמתי להתאפק. עד גבול מסוים כמובן, כאשר כל אחת אמרה בתורה: “אימא, יותר טוב שתספרי לי סיפור”-
וכאשר הנכדים הופיעו, אז חזרתי לשיר וליהנות מקולי המזייף. עד שגם הם ביקשו, כל אחד בתורו: “סבתא, יותר טוב שתספרי לי סיפור”-….
באתי על סיפוקי המלא בבחירת מקצוע נכון. בבית התינוקות הייתי בעלת הבית, והקטנטנים אהבו אותי ואת שיריי. במשך שנים רבות שרתי בחופשיות ובתענוג גדול, והתינוקות מרותקים לקולי המדלג על הרים ועל גבעות. אוי בית התינוקות המפורסם והאהוב שלי! כנראה בחרתי במקצועי לא בגלל עניין ברפואה, בחינוך, בפסיכולוגיה של אמהות וילדים, בגלל אהבתי הגדולה לתינוקות. בחרתי במקצועי כי הוא אפשר לי לשיר כמה שרציתי, ולכולם היה נעים וטוב עם זה.
והיום אני יכולה לשיר בביתי, כי אני לבד. הקירות השלימו בהכנעה עם תשוקתי. זה כמעט 9 שנים שאני שרה…לבד. אבל כנראה שגם לקירות זה הספיק, והיות והטבע חכם, כבר חודשים ארוכים אני צרודה באופן קבוע, וגם הכתלים נחים.
