הכפר מיסר נאמן על המסורת של הפלאחים הערבים, במנהגיו ובאורח- חייו. שלש חמולות גדולות ממליכות את המוכתר, שכוחו והשפעתו נחלשים והולכים לאחרונה.
הקידמה אמנם חודרת לחיי הכפר, אך בהיסוסים לא מעטים.

התחלות של מינהל דמוקראטי נשתלו במקום עם צירופו למועצה האיזורית, וקם ועד מקומי, המייצג את החמולות. השירותים המוניציפליים, לכל הדעות, אין בהם נזק, גם אם התושבים עדיין לא הורגלו לשלם את המסים המגיעים בתמורתם. נוסד גן ילדים, המביא הקלה לאמהות ברוכות הטף; נפתח סניף של “טיפת חלב” ואף מרפאה של קופת –חולים הוקמה…עדין יש לצפות שאי אלה נכבדים ישנו את דעתם ויתחילו לשלם את חלקם במסים, ואז-אז גם מאור-החשמל ימצא את דרכו אל בתי הכפריים.

יחסים לבבים נרקמו בין הכפר והקיבוץ השכן, עוד מראשית ימי התיישבותו. הם מצאו ביטו בעזרה הדדית בענייני יום-יום. פתחו תושבי הכפר את בארם הקטנה להרוות צמאונם של חברי הקיבוץ. ובאו ימים, כשלאלה יש בידם לגמול למטיביהם-מאז, מבארם העשירה והשופעת. והכפר הערבי, שבינתיים סיגל לעצמו שיטות חדישות בהשקייה, נהנה גם נהנה.

יום אחד, לפתע-פתאום…

יום אחד-היה זה בסתיו אשתקד-חגג אבו-מוסטפא, פועל פרדס, בביתו הצנוע, את הולדת בנו השישי. אורחים באו לברך המפשחה המאושרת.

אותו יום עצמו התחשק לו לאחד החברים החדשים בקיבוץ, לצאת, רכוב על טרקטור בדרך אל הכפר, לחפש “מציאות” בחנות. החבר הגיע בשלום לכפר. החנה את הרכב באשר החנה, ופנה ברגל למחוז חפצו. והנה מעשה שטן, קיבל הטרקטור “רגליים”, והחל להתדרדר..במורד, במהירות מוסיפה והולכת…ישר אל המקום החגיגה של מפשחת אבו-מוסטפה.

האורח הבלתי קרוא צירף עצמו אל השמחה בדרך אחד הקירות, בקול רעם אדיר ובתימרות אבק-מפולת. החגיגה הושבתה, ולרוע המזל, נפצעו האם היולדת, הרך הנולד ושניים מאחיו הגדולים יותר.

היום, מקץ שנה, קל לספר את המעשה. אז-כבדו ההרגשות, כשהפצועים הובלו לבית החולים ומבצם עורר דאגות…

בהיוודע בקיבוץ דבר התאונה, הוחשה עזרה. ראש לכל אישפוז הפצועים, ואחר כך-דאגה לקורת גג  משפחה.
מן הרגע הראשון ניהל הקיבוץ עם משפחת הנפגעים שיחות ישירות, על שרשרת ארוכה של ספלוני “קאווה”. בינתיים נשתפרש מצב הפצועים והם החלימו כליל. בד בבד, קמו קירות של בית חדש-פיצוי מצד הקיבוץ.
לא ביקתה דלה וצרה, אלא בניין מרווח ונאה ורחב בו לכל הילדים יש מקום , גם לאלה שברצון אללה יתווספו עליהם בעתיד.

ככל הסולחות- ובכל זאת…

מאז התאונה נקפה שנה. הפצעים הגלידו והגיע עת לערוך סולחה גדולה, בהשתתפות כל אלה שהיו מעורבים בפרשה. מוחמד, גיסו של אבו-מוסטפא, עבד יום ולילה בהכנת הכבש השחוט והעופות ושאר מטעמים ערבים לחיך. הסולחה נערכה לפי כל הכללים והדקדוקים, ואף –על -פי-כן, היא היתה מיוחדת במינה: לא קדמו לה ריב-ומדנים ולא הוטרדו מתווכים, לפשר בין הצדדים. הכל נעשה במשא ומתן ישיר ומתוך רצון טוב והבנה הדדית-מהרגע הראשון ועד הסוף הטוב.

“סוף טוב-הכל טוב” ומכיוון שכך, נסלח גם ל”גיבור המעשה”-לאותו בחור, שפחזותו העבירה אותו על דעתו: הוא הוזמן לבקר בכפר ולקנות בחנות כאוות-נפשו…