חברי מצר מספרים:
אפרת חובב- היינו באילת , שמענו אחר הצהריים שפוצצו מונית במחצבה, מכיוון שלא רצינו שהילדים ישמעו חיכינו שהם יירדמו ובחדשות של חצות במקום על המכונית במחצבה ישר שידרו על המחבל במצר. אחרי ששמענו על האירוע עוד באותו לילה חזרנו מייד לקיבוץ ועזבנו את המלון.
טל חלן
– ישנתי בבית ואמא העירה אותי והעבירה אותי לממ”ד, הרגשתי את זה אח”כ, הייתי ערה כל הלילה והיה לי קשה מאוד. היינו בממ”ד עם גיל עידן וקלאודיה וראינו בטלוויזיה סרטים מצויירים.
סיגל אבנרי
– ישנו בבית ולא שמענו ואמא שלי התקשרה להעיר אותנו, חנן יצא החוצה עם הנשק לפי הוראות כיתת כוננות ואני נשארתי עם הבנות בבית, הן ישנו ולא הערנו אותן.
נילי שחר
– שמעתי טלוויזיה ופתאום היו יריות, זינקתי החוצה לחפש מה זה והיה ברור שזה בקיבוץ. ישר טסתי פנימה והרמתי טלפון לאביק, שמעתי אותו מתנשף תוך כדי ריצה בטלפון וצועק “תתקשרי לשמוליק שצ`ופק ולקיצי להגיד להם שירוצו מהר לחדר מצב” אח”כ התחלתי להתקשר לילדים לראות אם הם בסדר, לארז, לסיגל ולדקל.
פתחנו את הרדיו והקשבנו ושמענו מה קרה באמת ואז הפחד הנוראי מה קורה בקיבוץ והבהלה מי זה ומה זה והתחילו טלפונים והתחילו להעביר את השמועה שזה איציק.
אח”כ התחילו טלפונים מערוצי הטלוויזיה ומהרדיו ומה שהכי הפתיע אותי וריגש אותי הוא שכל המרואיינים אמרו שאין שום קשר בין מיסיר לבין הפיגוע .
מילה פלדמן
– נסעתי להביא את יאיר מהלימודים. הגענו וב 23:30 הלכנו בשביל ליד הבית של רביטל. ראיתי אותה משקה את הפרחים, אמרתי לה “היי” והמשכתי ללכת. אמרתי ליאיר “אולי אני אכנס לאלה לדבר קצת” (השכנה של רביטל), אבל ראיתי שחשוך אצלה אז המשכנו לכיוון הבית שלי. אח”כ התחילו היריות חשבתי שזה מבאקה אבל זה נשמע קרוב מידי. יאיר התקשר אלי ואמר לי לסגור את הדלת ולהישאר בבית.
תוך 10 דקות התקשר גם דותן מפרדס חנה וסיפר שיש מחבלים בקיבוץ. יום למחרת דיברתי עם אלה השכנה של רביטל ודיברנו על כך שגם שתינו יכולנו להיות שם….
אוריה גלזר
– אני בסביבות 22:00 הלכתי לבית של אמא שלי לתת לה טיפול בעין עקב ניתוח וחזרתי הביתה בסביבות 23:45.
הייתי בבית מול הטלוויזיה עדיין בבגדי עבודה כשארז שחר שגר בשכנות אלי דפק לי בדלת ואמר שיש פיגוע במצר ושאני אהיה מוכן לכל דבר. כיביתי אורות חוץ ממנורת לילה ולקחתי את סכין הבננות. חיכיתי מאחורי הדלת והתעדכנתי כל הזמן מהטלוויזיה מה קורה. אח”כ טלפן חבר לספר שהוא רואה בטלוויזיה שיש פיגוע במצר.
דני דברת
– הייתי בבית כששמעתי את היריות. דבר ראשון רצתי לחדר של איילת ובדיוק היא יצאה בבהלה מולי.
נפגשנו באמצע הדרך והלכנו יחד לבית שלנו, נשארנו שם והייתי בחוץ כל הזמן עם נשק כמובן, ליד הבית. היה חושך בחוץ והיה בלגן בשעות הראשונות. הגיעו אמבולנסים והייתה תחושה של בלבול נוראי.
ליליה גסטר
– שמעתי יריות ועמנואל אמר שזה בטח ציידים או משהו כזה, אך הפעם זה היה נשמע קרוב מידי, כיביתי טלוויזיה והתכוונתי ללכת לישון ופתאום אני רואה שמדברים על ירי במצר. התקשרתי לאילנה ואמרתי לה שתראה טלוויזיה, כיבינו את האורות והיה לנו טרנזיסטור ופנס לילה במזל כי מייד היתה הפסקת חשמל ומים. התחלנו לשמוע כל מה שאמרו, בינתיים התקשרו עידית ובועז כי בועז היה בכיתת כוננות במענית ואמרו שיש הרוגים .
דפקו בדלתות של חברים לשאול אם הכל בסדר ואמרו שנישאר בבית וברגע הזה היה נדמה לי ששמעתי את הקול של איציק, אך רק אח”כ עידית סיפרה לי שאיציק הוא זה שנרצח.
אילן עמיר
– הייתי בבית במיטה שמענו את היריות וצפי אמרה ישר שזה מחבל. אני אמרתי שזה בטח מישהו שירה בטעות באוויר ואז התחיל כל הבלגן, הילדים ישנו, היינו כולנו בחדר שלהם, צפי פחדה מאוד, התחבקנו וכבינו אורות.
ארלט מזור
– הייתי בבית, ישנתי. התעוררתי מצלצול טלפון מחברים ממקסיקו ואז מרב ויואל התקשרו לשאול מה קורה, התקשרתי לחברים ולשכנים לשאול מה קורה. הכל היה נראה רוב הזמן לא אמיתי.
למחרת נסעתי לבית הספר כי מאוד דאגתי לילדים ורציתי לשאול מה הם יודעים או לא יודעים ולהרגיע אותם. התחושה היתה של ניתוק ושלא יכול להיות שזה קורה לנו.
אח”כ כל האנשים שהסתובבו בקיבוץ – הכתבים, התקשורת ומהמועצה ובית האבלים שהקימו במועדון פשוט הכל היה נראה לא מציאותי.
שלומי לוי–
הייתי בבית, במיטה לפני שינה. כששמעתי את היריות הוצאתי ראש החוצה לראות מה קורה ראיתי את השכנים בחוץ והבנו שזה יריות אמיתיות ושזה כאן.
קבלנו הודעה להגיע למחסן נשק. הגעתי לשם וראיתי אמבולנס, ניידת ולא הבנו מה קורה בדיוק. היה גרעין במצר שאתי ואני טיפלנו בהם וחשבתי על זה שהם רק הגיעו שבועיים קודם לכן למצר ובטח מבוהלים. ירדנו אליהם אני ורוקו כי אתי הלכה לחמ”ל,ושמרנו עליהם שם, אתי עדכנה אותי כל הזמן מה קורה.
מרי איידלמן-
היינו בטיול מאורגן עם מילוא באילת ויצאנו לבלות בלילה במועדונים. כאשר חזרנו לחדר במלון הדלקנו טלוויזיה ואז ראינו שמדברים על מצר. זה היה הרגע הכי קשה, לא הבנו מה קרה, חשבנו בהתחלה שמדברים על האירוע במחצבה שהיה לפני כן.
הראשון שהתקשרתי אליו היה מרסלו, הוא היה שם עם איציק, הוא אמר שהוא לא יכול לדבר ושקרה משהו איום ונורא. ואז התחילו הטלפונים. היה קשה, לא היו קווים. ירדנו ללובי של המלון שם פגשנו את סוקי ודיברנו בטלפון עם תמי שהיתה לבד בחדר שלה דיברנו גם עם פטי, וכל כך רצינו להיות במצר, אז התחלנו לחפש טיסה חזרה וישר חזרנו למצר.
מרי סעד-
ישבנו ליד החלון שפונה לכיוון מקום הפיגוע והוא היה פתוח. שחקנו במחשב כשפתאום שמענו את הצרור הראשון שנשמע ממש לידנו. נשכבנו על הרצפה וכיבינו אורות, מה שהיה מדהים זה שהכלבה לא נבחה היה נראה כאילו שהיא הייתה בהלם.
שמענו צעקה נוראית של אישה. היו עוד יריות. רק אח”כ העזנו להסתכל בחלון וראינו אנשים עולים בריצה כלפי מעלה וראינו גם אמבולנסים שהגיעו ולא ידענו מה קרה אך היה ברור שמשהו נורא מאוד קרה. מישהו התקשר אלינו ואמר שלא נצא החוצה ונחכה להוראות, אח”כ קיבלנו טלפונים מחברים ומהבנות וכל הזמן דיברנו איתן, שרון הייתה בהריון ולבד בחדר וגם נטע-לי וארנולד היו לבד. באיזשהו שלב באמצע הלילה עברו חיילים ואמרו לנו לא לצאת ובדקו את המחסן שלנו.
זה היה לילה של פחד נוראי. באיזשהו שלב סרחיו היה חייב לצאת לכיוון הלול בליווי חיילים ואני נשארתי לבד. השכנים דיברו איתנו ואמרו שכנראה איציק נפגע אבל לא ברור מה מצבו ואת כל שאר המידע קבלנו רק למחרת ב6:00 בבוקר.
אורייין שחר –
לקראת סוף משימת איסוף הרשמים, נתבקשתי להוסיף גם את הסיפור האישי שלי לאותו יום איום ונורא, מצאתי את עצמי במקום כל כך קטן ורחוק, אחרי כל הסיפורים ששמעתי, החוויות של אנשים שהיו ממש “בקו האש” “בחוד החנית” או כל סיפור אחר אישי נוגע ללב שהיה נשמע כל כך מרגש וכל כך חזק. הסיפור שלי היה כאילו פחות דרמטי, פחות מצמרר, ואז אני נזכרת לא בסיפור אלא בחוויה, והיא הייתה מאוד טראומתית ונוראית בשבילי ואותו לילה השאיר גם צלקת שתישאר איתי לאורך כל חיי.
הבנתי – הצלקת כנראה משתנה מאדם לאדם, יש כאלו שאצלם היא עמוקה יותר ויש כאלו שאצלם היא סימן מטושטש, אבל היא קיימת והיא שם לתמיד.
אני נזכרת כמה פחדתי באותו לילה פחדתי שענבר יתעורר ויבכה ואז המחבל ישמע אותו. חיבקתי אותו כל כך חזק ותכננתי איפה אני אחביא אותו בבית אם המחבל יכנ., אח”כ פחדתי שאם אני אחביא אותו בארון אז לא ימצאו אותו כשיבואו ואני כבר לא אהיה.
הרגשתי שאני לגמרי לבד.
רביב היה “קול” “ושקול” , אני רעדתי כל הזמן, היה לי מוזר שהוא לא פוחד כמוני.
בבוקר נעמדתי מול המראה וראיתי שחסר לי שיער.
