אח”כ הגיע כוח גדול של צבא , הם סגרו את הדלת ועשו כל הזמן מעין “ישיבות”. ההרגשה הייתה “שלא משתפים אותנו” אבל הרגשנו שהיה משהו חמור. באיזשהו שלב פתאום הייתה איזשהי רגיעה בחדר מצב, הצבא יצא משם, ראיתי את בנצי יושב בצד, עם הראש בין הידיים, וראיתי שמשהו קשה עובר עליו, היה לו מבט כבוי, עצוב.
שאלתי אותו “מה קרה, תספר מה קרה” והוא מילמל “אתי, קשה קשה…” שאלתי אותו מי נפגע, הוא היסס לא ענה לי. לחצתי עליו “מי זה? בנצי מי זה?” ואז דורון נכנס והם הסתכלו אחד על השני ונראו המומים, ואז בנצי אמר “ראיתי את האוטו של איציק ותמר”, צעקתי לו “תמר ויעל בסדר?”  לקח לו כמה שניות , ואז הוא אמר “זה איציק”.

הייתה שתיקה הרבה זמן, אחרי כמה זמן העזתי לשאול את בנצי “הוא בסדר?” ובנצי רק עשה לי תנועה עם הראש של “לא”.

 

יצאתי החוצה מהמזכירות ולא ידעתי מה לעשות, היה בלבול, התקשרתי לשלומי לספר לו והמשכנו את הטלפונים לכל החברים, הסברנו מה לעשות:  להישאר בבית, לכבות אורות, גם עם התקשורת דברנו, תפקדנו כל הלילה כמו על “אוטומט”, כמו חיילים, לא היה זמן לחשוב על להיות עצובים, או על מה קרה.

כשסוף סוף הגיע הבוקר והתחלנו לחזור לשגרה, הודיעו שפותחים את בתי הילדים, התחלנו להודיע שיש שיחה בבוקר בחדר האוכל, ואז היה שלב שיכולנו ללכת הביתה, להתפזר, ואז התיישבתי על הספה ופרצתי בבכי, בכי של שוק.

פתאום הכל התפרץ-  המון זעם, כעס, אי ודאות.

אח”כ אני זוכרת את השיחה בחדר האוכל, אני זוכרת שקיבלתי המון כוח מהשיחה, כאילו עם כל הפחד והעצב עברנו דבר קשה ביחד, כולנו היינו ביחד, הרגשת חוזק.