דינה שצ’ופק, ילידת העיר קורדובה בארגנטינה (1931) למדה לימודי אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בקורדובה, בשנים 1948 – 1949, וקבלה שם הכשרה אמנותית ברוח מודרניסטית, אך שמרנית. ב-1954 עלתה ארצה כחברת תנועת השומר הצעיר והשתייכה, יחד עם בן זוגה מרטין, לחברי הגרעין המייסד של קיבוץ מצר. בקיבוץ עבדה שצ’ופק כמבשלת ואופה בחדר האוכל וכמטפלת בתחום החינוך לגיל הרך. תחום ההתמחות המיוחד שבו נודעה היה  אפיית עוגות מפוסלות לימי הולדת של הילדים וקישוט עוגות-חתונה לזוגות הצעירים. עשרים שנה אחרי עלייתה ארצה, בהיותה אם לשני ילדים, יצאה ללימודי פיסול במכללת “אורנים” ולמדה שם אצל הפסל המינימליסט מיכאל גרוס. שנה אחר-כך המשיכה בלימודים חלקיים במדרשה למורים לאמנות (אז בהרצליה) והושפעה מאד מהשיעורים של רן שחורי שפתחו בפניה את תחום האמנות העכשווית. היא השתתפה בקורס של גדעון גכטמן, שהדגיש עקרונות בחשיבה אוונגרדית, ובשנים 1977 – 1975 השלימה את לימודיה במכון לאמנות בבת ים, שם למדה ציור אצל אליהו גת, מיכאל אייזמן ואהרון אלקלאי. 

גוף העבודות המרכזי בעבודתה של שצ’ופק נבנה מתוך רגע מכונן שארע במפגש האישי שלה עם ציוריו של  קזימיר מלביץ’. שצ’ופק נחשפה לעבודתו של אמן האוונגרד הרוסי במסגרת לימודיה במדרשה אצל רן שחורי, ונכבשה על ידי השפה הגיאומטרית של הזרם הסופרמטיסטי. בשנות העשרה של המאה העשרים ביקש מלביץ’ לנסח חוויה טוטאלית באמצעות צורות מוחלטות – העיגול, הריבוע והצלב.

שצ’ופק הגיבה לשאיפה הגברית למוחלטות ולאמירה נחרצת באמצעות פעולת המרה ציורית מדימוי מופשט בעל נוכחות אבסולוטית להדמיה צבעונית של רקמת שתי וערב: עדיין גיאומטריה גברית – אך במקצב ובטקטיליות נשית. מתוך עמדת פתיחה זו צמחו עבודות שמחברות בין צורות היסוד של מלביץ’ לבין אריגים וסריגים ועוסקות, בנוסף, בדגמי תחרה ובמסורות עממיות של קישוט ויופי. עמדה ביקורתית ומערערת זו מתחברת לשורה של אמניות נשים, כמו אגנס מרטין ואווה הסה שהפרו את החומרה של המינימליזם הגברי ושיבשו אותו בשנות השבעים, ומצד אחר – התכתבות עם עבודותיהן המאוחרות יותר של  אליין רייצ’יק האמריקאית ונעמי סימן טוב הישראלית, שעוסקות בהנכחה של מלאכות נשיות שנחשבו בעבר לנמוכות ולחסרות חשיבות. אך בניגוד לפרקטיקה הפמיניסטית המקובלת, שצ’ופק עובדת במקביל גם בברזל ובעץ ועוסקת בהיבט המעמדי של האישה העובדת ובממד הפוליטי של בנייה וביצורים באמצעות חומות של בטון. היא בוחנת את המתח בין דו-ממד לתלת-ממד ושואלת שאלות בסיסיות על פרקטיקה של עשייה ועל היחס בין מציאות לחזון.