זה היה ב- 31/3/1961, יום יפה של תחילת האביב, שעות אחר הצהריים, עם סיום העבודה. כל הקיבוץ, הורים וילדים, נהנים ומשחקים בדשא הגדול ליד צריף חדר האוכל. השעה הייתה 17:00.

פתאום נשמע צרור יריות מנשק אוטומטי, מטח של כדורים נוחת בין האנשים המבלים על הדשא. הירי הגיע מגבעת הזאבים, שם התאמנו חיילים ממחנה שמונים באש חיה.

גדעון, בננו הבכור, פורץ בבכי, קופץ על רגל אחת. מסתבר שכדור טועה פגע לו בחלק הפנימי של רגלו השמאלית וגרם לפצע מדמם. מבוהל, אני נושא אותו בזרועותיי, ויחד עם עידית אנחנו רצים לצריף המרפאה.

כולם, הורים וילדים כאחד, רצים מבוהלים, מתפזרים ומחפשים מחסה. במרפאה, רופא חבר מצר (אח של שלמה) בודק את גדעון, החבוק בזרועותיי,  וקובע שהפצע שטחי, אינו רציני, וחייו של גדעון אינם בסכנה.

חנה מלשטיין, אז אחות צעירה אך מנוסה, מסייעת לרופא ומחטאה את הפצע. הרופא תופר כד למנוע דימום נוסף וקובע שאין צורך להעביר את “הילד” לבית החולים.

עידית ואני מבוהלים מאד. גדעון לא בוכה, אבל אנחנו מחבקים אותו, מנשקים אותו וחרדים, כל כך אהבנו אותו…

בינתיים, אריה הגאי, רוכב לעבר גבעת הזאבים ומודיע למפקדים על האירוע, והם מפסיקים מיד את האימון באש החיה.

יומיים לאחר האירוע נסעתי לחיפה לדיון עם המפקדים האחראים על האימון שנערך, ללא כל סיוע וייעוץ משפטי. חברים במזכירות מנעו ממני לפנות לעורך דין בנימוק: “איך תדרוש אחריות ואולי פיצויים מצה”ל? סוללה של משפטנים וקצינים גבוהים התנפלו עליי, ולא יכולתי לתבוע אותם על חוסר אחריות ולדרוש פיצויים המגיעים לגדעון.

למרות הקשיחות של החינוך המשותף הצלחנו להביא את גדעון לחדר שלנו.  הוא מצידו רק רצה לחזור לגן להיות עם חבריו. אנחנו פינקנו אותו, אך נאלצנו גם למדוד לו חום שלוש פעמים ביום כדי לבדוק שאין זיהום בפצע,  במחאה הוא נשך את המדחום וזה התפוצץ לו בתוך הפה.

עדה הגננת הייתה שולחת לו לחדר משחקים וספרים. משלחת מצה”ל הביאה ספר סיפורים עם הקדשה (זה היה כל הפיצוי שקיבל על סבלו). גדעון היה רק בן חמש אך אמיץ וקשוח והתגבר מהר מאוד על הפציעה ועל הטראומה הנפשית.

לאחר כשבועיים בבידוד, גדעון חזר לגן, לחבריו בקבוצת “גפן”. הילדים קיבלו אותו כמו שמקבלים גיבור, והפרשה דעכה לאט לתוך השכחה.

האירוע הזה חרות בלבי ובלבה של עידית עד היום,  ואין ספק שהוא חבוי גם בלבו של גדעון שהוא היום חזק כפי שהיה בילדותו.