חמש שנים חלפו, והזמן, כמו תמיד, מתעתע.

כשאני נזכרת באותו לילה גורלי התמונות שבות אלי בבהירות ובחדות ממש כאילו זה קרה לפני רגעים ספורים. אני זוכרת מה עשינו אחר הצהריים, על מה דיברנו, אני זוכרת את ארוחת הערב המשפחתית, היציאה של איציק לשמירה, מטח היריות המצמרר, הפחד, החששות , תחושת אי-ודאות ואח”כ  – הבשורה המרה – איציק איננו ולא ישוב עוד.

מאז עברתי דרך ארוכה, דרך קשה, מלאת מהמורות והתמודדויות. להבדיל מהמוות, שבו אף אחד לא בוחר אני בחרתי בחיים. בשעתו, זו נראתה לי האופציה היחידה. נדרתי לעצמי ולאיציק שאני אגדל את יעל כשאר הילדים ולמענה ידעתי שעלי להיות חזקה. זו החלטה הגיונית אך שצריך היה לפרוט אותה למעשים,  זה לא תמיד היה קל. וגם לי עצמי לא ברור מניין שאבתי את הכוחות.

אני מוצאת את עצמי מתפקדת באופן מקסימאלי ולא אחת עוברת בי המחשבה שאם איציק היה נכנס עכשיו מבעד לדלת הוא היה אומר לי : “תמר, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך”, איציק היה כל כך משמעותי בחיי וחשוב לי שהוא יהיה גאה בי וביעל, גם כשהוא כבר לא כאן איתנו.

על אף הכאב הגדול והמחיר הכבד של אובדן חבר, בעל ואבא, חשוב לי להגיד שיעל ואני חוות חיים מלאים ונורמליים במצב הבלתי אפשרי הזה אנו משתדלות להפיק את המרב מעצמנו ומהחיים.

איציק תמיד איתנו, בליבנו  ובמחשבותינו.

תמר 
 10/11/2009